sunglasses_b

עכשיו כבר ידוע לכם שהשאלה הראשונה שהטרידה אותי ומטרידה את כל המאומצים היא “למה זה קרה לי”. השאלה המטרידה הבאה, אשר אינה מרפה גם היא: מי נטש אותי – המשפחה שלי או האשה שילדה אותי? הן שתי שאלות שונות המביאות מבט ואחריות שונה כלפי מי שהיה אחראי על לידתנו.


מי המבוגר האחראי?
האם יש כאן אחריות משותפת של גבר ואשה או רק של אשה, זו שילדה. השאלה הזו הטרידה אותי רבות כבוגרת, מאז שהתחלתי לשאול את עצמי שאלות של זהות, או כמו שקראתי לזה כשהייתי בגיל העשרה “שאלות של חפירה עצמית”. מי בעצם אחראי לזה שאני כאן האם רק היא או שיש גם הוא וההוא – האם הוא אחראי כמוה?
האם היא סיפרה לו שהיא בהריון? כי אם היא בחרה לא לספר אז אולי אין לו אחריות לתוצאות?
אולי הם קיבלו את ההחלטה יחד למסור אותי לאימוץ? או אז האחריות היא משותפת


תשובות שונות בכל גיל
השאלות האלה – בזכות מי אני חיה ומי האחראי לזה שאני ילד מאומץ – עולות בראשו של מאומץ מאות פעמים אולי אפילו יותר ובכל גיל הוא מעניק לעצמו שקט עם תשובות אחרות. במהלך השנים הוא מספר לעצמו מאות סיפורים כדי להרגיע את הראש, מדמיין תשובות שניתנו לו, וחלקן אפילו סיפקו אותו לתקופות. אין ספק שבגיל צעיר רואה המאומץ רק אותה. האישה שילדה אותו, בעיניו, היא האחראית הבלעדית, והאשמה הבלעדית, היא זו שילדה, היא זו שוויתרה – ההחלטה הייתה כולה שלה. יכול להיות שאצל חלקנו זו אכן התשובה הנכונה עד היום . היום כבוגר רואה המאומץ את השאלה הזו בראיה רחבה יותר,  אחראית, כוללת ומשפחתית יותר. היום הוא מבין שהנטישה היא של שניהם כאשר נסיבות מקלות יש לגבר שאולי אינו יודע על ההיריון.
וכל זאת ללא התייחסות לזה שאולי מעורבים אחים או אחיות מה שמרחיב את אפקט המשפחה… או ה”אין משפחה”.


מה היה קורה אם –
What if
כמובן שמיותר לציין שהמחשבות אינן נעצרות בשאלה מי אחראי… אלא מתגלגלות גם לתוצאותיה של אותה החלטה. אם היא לא הייתה מחליטה היה המאומץ יודע מהי משפחה ומי הם אחיו, אם לא היו מחליטים עבורו את אותה החלטה גורלית הוא היה גר היום במקום אחר עם שם אחר, תרבות וחיים אחרים לגמרי וכו’…


השאלה השלישית
האם הם חושבים עלי? זו שאלה מסוג השאלות שמאומצים שואלים על מנת לחזק את עצמם. ראשית חשוב לחדד שאם הגבר ידע על הוויתור ועל המסירה של הילד בוודאי חשוב לנו לדעת שגם הוא חושב ומתייסר. אך מדוע חשוב לנו לדעת שהם לא מפסיקים לחשוב, אפילו אם לכל אחד מהם יש מסגרת חיים חדשה? כי אנחנו רוצים להרגיש שהוויתור הוא סופי אך לא מוחלט. שאולי כאשר הם חושבים אולי נזכרים ואפילו  מתחרטים, אולי גם בוכים, בטוח מצטערים או בקיצור… אם הם חושבים עלינו אולי זה בגלל שאנחנו “שווים” והם “הפסידו”. אותנו השארתם מאחור קטנים וחסרי ישע והיום אנחנו גדולים וחזקים ועומדים בכוחות עצמינו. רק לרגע אנחנו יכולים לחשוב שאנחנו התקדמנו והם נשארו מאחור, מיוסרים עם המעשה הקשה שעשו שאינו מרפה. ילדים מאומצים אינם שמחים שהוריהם הביולוגים “סובלים” אבל הם ישמחו לדעת שלא שכחו  אותם לגמרי ושבימי ההולדת שלהם  יש צביטה בבטן. למאומצים בישראל מתווסף פן נוסף: אנו מקווים שבהגיענו לגיל 18 יעבור בכם רעד בגוף ואולי חשש בכל פעם שנשמעת דפיקה אחרת בדלת, אולי זה אנחנו שהגענו לבקש פגישה. אולי היום הזה הגיע וכל הסוד והאידיליה שבניתם יתרסקו…

 

להמשך קריאה - שאלות שילדים מאומצים שואלים להמשך קריאה – להבין, לסלוח, לאהוב

השאר תגובה


התקבלה תגובה אחת למאמר זה.