children_with_a_laptop_stock_photo_167852

זכותי לדעת או אני מסתקרן ורוצה לדעת – על הצורך של מאומצים במידע

 לכל אחד מאלפי המאומצים שחיים היום כאן בישראל ובכלל, יש אישיות ואופי אחרים וסיפור אימוץ שונה, המתווים לו דרך אחרת להתמודדות עם האימוץ.

למאומצים שאינם פותחים את תיק האימוץ יש כיוון התנהגות אחד, ולאלה שמבקשים לדעת יש כיוון אחר. מה שמניע את המאומצים המבקשים לפתוח את תיק האימוץ הן שתי מילות המפתח: ‘זכותי’ ו’סקרנות’

 מאומצים בוגרים מגיעים ל”חיפוש” אחר האם הביולוגית וסיפור חייהם ממספר סיבות… אך “זכותי לדעת הכל על חיי” ו”אני סקרן לדעת מה בדיוק היה שם…” -הן הסיבות המובילות.

  1. זכותי, ואני רוצה לממש זכות זו. לא תמיד אפשר לממש את הזכות, לא תמיד הצד השני מעוניין להכיר או לספר, ולא תמיד השירות למען מספק את מידע. נכון שזו זכותנו, אך כדי לממש אותה נדרשת לעיתים התערבות חיצונית (כגון ביהמ”ש) וחלק מהמאומצים מותשים מהרעיון עוד לפני שלב המימוש. רוב המאומצים שאני מכירה, והם לא מעטים, מכירים מעצמם או מסיפורים את השיטה לפתיחת תיק – אשר אינה קלה או נעימה – ולכן, למרות המחשבות הטורדניות בנושא, מוותרים מראש.
  2. סקרנות, אני סקרן ורוצה לדעת, זה הכל. הסקרנות לא תוביל לרוב לקשר עמוק לאחר החיפוש. הסקרנות באה ממקום נשלט. נקודת הסקרנות חזקה בעיקר בגילאים צעירים 18-25 ואח”כ מגיל 40. בגילאים הצעירים עדיין סקרנים מכל דבר, ומגיל 40 רוצים להוכיח משהו למישהו ומחפשים “בשר להוכחה”. מידע רב מיועד לספק מענה לבעיות ספציפיות. למאומץ יש בעיות והוא צריך או חייב לדעת איך לפתור אותן. המידע שיקבל מספק על פי רב מענה לצורך במידע רפואי הנדרש לאור מחלות או שאלות גנטיות שישפכו אור על כל אותם נושאים המחייבים בירור.

ישנן כמובן עוד סיבות, אך כפי שצוין אלו הן השכיחות והחשובות.

 

אז למה המאומצים כל כך רוצים לדעת? מה מניע אותם מעבר לזכות ולסקרנות?

מה בעצם הם רוצים להוכיח, אם בכלל, לאם הביולוגית שוויתרה? מה יש בקשר הזה עם האם הביולוגית שלא נותן מנוח?  

נכון ישנם מאומצים שכועסים על האם הביולוגית שוויתרה עליהם, דרך אגב לא רק בוגרים. הכעס על הביולוגית יכול להתחיל מגילאי , 6-8. הבנת הנטישה מתחילה כבר בגילאים אלו. הרבה לפני גיל 18. עם הבנת הנטישה מגיעים הכעס, התסכול והאכזבה, וכשההרגשה כזו משתלטת רוצה המאומץ לומר לאם הביולוגית: “ויתרת עלי אבל לי טוב, אני מאושר ובכל זאת זכותי לדעת!”

ככל שמתבגרים כך מבינים את האימוץ ומהותו לעומק, ומקבלים החלטות שונות כיצד לנהוג. אין דרך נכונה או שגוייה. כל אחד לפי אופיו ואישיותו. כך או כך, אין כאן אדישות לנושא. ילד מאומץ לא יכול לנהוג באדישות כלפי נושא האימוץ.

 אני לא מחפש אותך, נטשת אותי

יש מאומצים שמספרים לעצמם  אין סוף  סיפורים כאשר המסקנה של כולם היא שהאם הביולוגית זנחה, נטשה או וויתרה על הילד. המאומץ טוען כי מאחר ולאם הביולוגית לא אכפת לה ממנו אז גם לו לא אכפת ממנה והמסקנה המתבקשת: “אני לא מחפש אותה, ויהיו הסיבות לוויתור אשר יהיו”. בהחלטה זו אין אדישות. ההפך, יש כאן מתנה שהמאומץ מעניק לעצמו – מתנה בשם שקט שמאפשר קבלה של המצב. גם החלטה כזו מתקבלת לאחר עבודה פנימית קשה שעושה המאומץ עם עצמו. זו ממש לא אדישות. זו החלטה שמלווה בכאב אך שאין עמה צעד אופרטיבי! 

 לתת זמן

תנו לילדכם את הזמן שלו ואת היכולת להתמודד בדרך המיטבית שלו עם הנושא. הילד צריך לדעת שאתם, המאמצים, שם בשבילו, ושאם הוא יבקש עזרה הוא יקבל אותה.

צריך לזכור שהאימוץ לא “עובר”. בכל גיל מתייחסים אליו בצורה אחרת. ישנם הרבה מאומצים שבגילאי 20 לא יחפשו או יבקשו לפתוח את תיק האימוץ, ובגיל 40, לאחר נישואין והורות, הנושא יטרידם והם יגישו בקשה לפתיחה.

לא תמיד מאומץ שואל, לא תמיד מאומץ חושף ולא תמיד מאומץ פותח – אבל תמיד האימוץ נוכח גם בראשו.

 

השאר תגובה


התקבלה תגובה אחת למאמר זה.