teenager-using-laptop-ok-gesture-28273809[1]

אני טוענת שילדים מאומצים משדרגים את המין האנושי. בכלל, בעיני הם שלמים! אבל זה, כמובן, כבר יכול להרגיז כמה מכם וגם מאתנו .

מאומצים מלמדים אחרים דברים, שאילולא ההכרות הקרובה איתם, הם לא היו מכירים. 

אחד הנושאים הוא ששום דבר אינו מובן מאליו.

 תודה אבל לא תודה?

רועי,(שם בדוי)  נער מקסים שהגיע אלי לאימון. נושא האימון אינו קשור לאימוץ, למרות שהאימוץ “ביקר” הרבה מאד פעמים בחדר. באחד המקרים סיפר  לי רועי על תלמיד כיתתו שבלי סוף שואל ומתחקר אותו על ההרגשות והמחשבות בלהיות מאומץ.

אחד הנושאים המדוברים ביניהם היא אמירת התודה. התלמיד, נכנה אותו דני, מתעקש לדעת אם להוריו של רועי יש ציפייה ממנו שיאמר להם תודה על כל דבר.

תודה על הארטיק.

תודה על החולצות”.

תודה על הספרים, על האייפון, על האופניים החשמליים…

ותודה שהוצאתם אותי מבית הילדים.

רועי הגיע לפגישה לפני שבועיים מאד נסער.

“אני לא מבין מה הוא רוצה ממני”. הוא כבר סיפר לי על דני וה”חפירות” כהגדרתו, אבל “היום זה באמת היה יותר מידי….” משפט שיצא מגרונו כמעט בצעקה.

” אני לא אומר להם תודה על כל צעד וגם לא תרגיש שאני צריך לומר להם, והוא מתעקש שכן. את חושבת שזה מה שהם מצפים ממני ?” שאל…

“אין לי מושג” עניתי.  ” אתה חושב שזה מה שהם מצפים ממך?”

“הבנתי, אני אשאל אותם” סיכם את שיחתנו הקצרה.

במפגש הבא, הגיע רועי עם תשובה.

 

חלומות על ילד אחר?

“שאלתי… אמא אמרה שהיא לא מצפה לכלום וגם אבא לא.” כששאלה מדוע אני שואל, סיפרתי לה על דני.. ואז, שאלתי אותה עוד שאלה… האם חשבת שאגדל להיות מי שאני?

האם חלמת על ילד אחר? שמתנהג אחרת? שהוא תלמיד טוב? וספורטאי מצטיין?”

רועי הרים אלי את העיניים. פעם ראשונה ראיתי בעיניים את העצב, עצב שאומר אני לא מספיק טוב, לא ממש ראוי להורים האלה.

רועי ואני ניהלנו שיחה עמוקה וארוכה לפני שבוע על ההרגשה שלו שאולי הוא לא מספיק טוב, לא מספיק מתחשב, שהוא לוקח את הדברים כמובן מאליו. בסוף המפגש לקח על עצמו משימה לנהל שיחה נוספת עם ההורים על ההרגשות שהוא מרגיש.

 

אין על מה להודות

במפגש השבוע פגשתי רועי אחר. הוא הגיע עם אמו, כרגיל, אך הפעם היא ביקשה להיכנס לכמה דקות בתחילת המפגש. הסכמתי והקצבתי לכך עשר דקות. חנה (שם בדוי), אמו של רועי, פתחה ואמרה “כמו שאת יודעת רועי אומץ בארץ. כאשר הגיע אלינו הוא היה כמעט בן ארבע, ואף פעם לא עלה בדעתנו נושא ההודיה. לרועי אין על מה להודות. ההודיה היא ההדדית. אנחנו מודים לו שהפך אותנו למשפחה והוא הרגיש צורך להודות לנו על היותנו הורים טובים וקשובים לצרכיו, כהגדרתו. היה לי חשוב לומר לך את הדברים ישירות. עכשיו אני יכולה לצאת.”

פניתי לרועי ושאלתי אם יש לו משהו לומר, הוא הניד בשלילה.

חנה יצאה, רועי הסתובב אלי ואמר:

“הבנתי שדני היה רק הטריגר כדי לדבר עם אמא. הבנתי שאני באמת לא יכול לקבל את הדברים בצורה אוטומטית, כמובנים מאליהם. הבנתי שאני לא יכול באמת להיות תחליף לילד שאין להם. והבנתי שהם אוהבים אותי כמו שאני, ואני כל כך מאושר.

אז אפשר לחזור לאימון הרגיל, בואי נראה איך אפשר לאהוב להכין שיעורים…” 

 

כמו תמיד מחכה לקרוא תגובותיכם,

 

יונית טרנר

 

השאר תגובה


התקבלה תגובה אחת למאמר זה.