girl_laugh_face_215748[1]

אז עכשיו אני יודעת ו… זהו אני אחרי… יודעת מה  קרה, יודעת ו…

אם אתם חושבים שיותר קל לי? שאני חכמה יותר? שסגרתי מעגל? אז התשובה האחידה לכל השאלות האלה היא – לא! לא יותר קל, לא חכמה ולא סגרתי מעגל. נפתחו לי הרבה מאד מעגלי משנה והיום השאלות שלי הרבה יותר קשות, עמוקות ונוקבות. ותשובות? איין.

אז פגשתי אותה והיא קצת סיפרה הרבה בכתה ובעיקר שתקה.

היא לא מוכנה לגלות, לא מספרת את כל האמת, זה לא משהו שאני חושבת זה מה שהיא אומרת ויותר מזה מה שהיא לא אומרת. בסיכום הפגישה ביננו אמרה: מה זה משנה מה היה, מה שאת צריכה לדעת זה שאני ילדתי אותך! אני האמא שלך!

כאן כבר אני לא יכולתי לשתוק. אבל שתקתי! אמא יש רק אחת חשבתי בלב, אני יודעת את האמת והיא יודעת אותה לפחות כמוני. אז למה להכאיב? גם ככה בכתה בלי הפסקה. כששאלה אותי לאן את הולכת מפה, עניתי ללא היסוס: הביתה, לאמא שלי!

כך סיפרה לי חברה השבוע לאחר שנפגשה עם האשה שילדה אותה. כמוני, היא אינה מכנה אותה ביולוגית ובטח לא אמא. אחרי הפגישה הוסיפה שזו ההגדרה הכי מדויקת עבורה: האשה שילדה אותי.

 מאומצים רוצים לדעת, לא בהכרח להישאר

אלפי, אולי יותר מהשיחות הפנימיות, הדמיונות, הפנטזיות והחלומות שליווי אותי כל חיי, ניסיתי להכין את עצמי למפגש אתה. כך סיפרה לי בתחילת המפגש . ניסיתי לדמיין ולחשוב מה יספרו לי עליה.

אולי היא סתם בחורה צעירה שנזרקה מהבית ונסחפה לרומן  או סטוץ שהוביל להריון לא רצוי

 או אולי היא בכלל צעירה שהתאהבה בגבר נשוי, שהאמינה להבטחותיו להתגרש למענה והרתה לו

או אולי זה בכלל זה סיפור לגמרי אחר – סיפור של אלימות קשה, אונס, גילוי עריות, סמים, זנות ואלכוהול.

פתחתי את התיק כי רציתי לשמוע מה היה שם בדיוק. לדעת מי אני? מאיפה באתי… ומה היה שם לפני ואחרי החתימה על הוויתור? רציתי לשמוע ממנה ולכן בקשתי לקיים את הפגישה.

אני אשמח אם תכתבי שכולנו רוצים לדעת. לא כולנו רוצים להישאר. אפילו לא בקשר מזדמן. קשר זה כאב. אין לי אפשרות לסלוח לה. לעזוב ילדה, שעות לאחר לידה, זה לא משהו שאפשר לסלוח עליו. העובדת הסוציאלית סיפרה לי שהיולדת חייבת לחתום אחרי הלידה. שלי חתמה לפני והשאירה את הטפסים על הארונית ליד המיטה. בבוקרו של היום השלישי היא נעלמה. ואני נשארתי מאחור.

לא היה לי אומץ לבקש פגישה או לקבל פרטים בגיל צעיר ונלחמתי עם עצמי עד היום (אנחנו יושבות בבית קפה לכבוד יום הולדתה של חברתי, אתמול היא חגגה ארבעים!)

מאמצים, זה לא קשור אליכם, אנחנו פשוט רוצים לדעת…

כל הבלוג הזה הוא למעשה הבלוג שלה. היא בקשה ממנה לכתוב כל מה שהיא אומרת! בקשה להעביר מסר לכל המאמצים: גם אם הילד שלכם ניגש ומבקש לדעת פרטים על מי שילדה אותו, אין הדבר מעיד שאתם הורים לא טובים. הילד פשוט חייב את זה לעצמו, הוא רוצה לדעת וחשוב שיעשה את הצעד הזה.

התסכול למאמצים קיים, אולם התסכול של הילדים רב. כמו במקרה של חברתי. יושבת מולה אשה, לא צעירה ולא מדברת, אשר עד היום שומרת את הסוד על האיש שהיה אתה, לא מוכנה לחשוף את הזהות, כאילו שומרת עליו מכל משמר. קשה לה לא לכעוס. “כאילו לי אין זכויות, רק הם חשובים, רק עליהם שומרים מפני… מדוע? ואיפה אני? איפה הזכות שלי לדעת מי אני?”

 סליחה מאולצת

מה הרגשת כשהיא נכנסה? שאלתי.

מיד ידעתי שזו היא.

הרגשתי, הריח היה כאילו מוכר…

בהתחלה לא הסתכלתי, פחדתי. אחרי כמה שניות כשהרמתי את העיניים ראיתי שגם היא לא מסתכלת. היא ישר התחילה לבכות. כאילו הממחטה הייתה עבורה חומת מגן.

אח”כ התיישבנו זו מול זו, לא לחצתי לה את היד והיא לא בקשה לחבק אותי. כמו שתי מכרות רחוקות שנפגשו במקרה, עם ריח זהה והרבה שקט. מצד אחד שתינו געשנו מצד שני היה שקט, כאילו ידענו שזה נכון. יש קשר דם והוא, בין השאר, מדבר עכשיו.

היה רגע שהיא בקשה סליחה?

כן אבל בעיני הוא היה מאולץ, וגם היא לא ממש האמינה לסליחה של עצמה. אני ממש לא קניתי את זה!

הסליחה לא יכולה לבוא מהפה היא צריכה להגיע ממקומות עמוקים יותר. היא הייתה זרה לי! לכן אני מבקשת ממך שתספרי להורים המאמצים שאין ממה לחשוש ואין סיבה לאבד את הצפון. אנחנו נפגשים כדי לשמוע את האמת על העבר שלנו וזהו… אחר כך אנחנו חוזרים ישר הביתה אליכם!

אני בת ארבעים. בקשתי שישמרו על ילדי ונסעתי ישר לאמא שלי. איך שנכנסתי היא שאלה איך היה? שאלתי איפה (לא סיפרתי לפני כי לא ידעתי אם הפגישה תתקיים או לא)? בשירות, ענתה מיד. איך ידעת שהייתי שם? אני מרגישה ענתה, וחיבקה אותי את החיבוק שהייתי צריכה עוד מהבוקר!

 

 

השאר תגובה