little_girl_face_222974[1]

 החברים בכתה או בתנועת הנוער היו תמיד שואלים אותי מה עם ההורים האמתיים שלי?

מה קורה עם ההורים השניים שלי?

הייתי עונה :איזה הורים שניים?

יש לי זוג הורים שדואג ואוהב אותי, אתם מכירים אותם

לא , לא אלה האחרים האמתיים שלך?

מה ההורים שלי הם דמיוניים? לא באמת קיימים? הרי אין לי הורים אחרים

אתמול הייתם אצלי, למדנו יחד, ראינו טלוויזיה והקשבנו למוסיקה וראיתם את הורים שלי ….

אז מה השאלה האמיתית שאתם רוצים לשאול?

מה באמת מעניין אתכם?

רוב הנשאלים היו פשוט נאלמים, לא עונים או עוברים נושא

מקצתם היו מתמודדים עם השאלות שלי

ומחזירם שאלה

האם הם אוהבים אותך כמו שאוהבים ילד רגיל?

האם את מרגישה בבית הזה כמו שאני מרגיש בבית שלי?

האם את לא מרגישה זרה? אחרת? בגלל שאת מאומצת?

אלה מקצת השאלות שמאומצים נשאלים…על הדרך

החקרנות, הסקרנות לצד התימהון ולעיתים הבורות הם מאד גדולים.

בלתי נתפס שאם עוזבת את התינוק שילדה בבית חולים והולכת. זה לא נתפס אצלנו כמי שמעורב באימוץ כל שכן בעיני אחרים קטנים כגדולים.

אך מי שקרה המקרה ואנחנו אחרי…מה שנקרה האימוץ הופך אותנו בעיני הורינו לילדם לכל דבר ועניין. הם הכי אוהבים אותנו בעולם, הכי משקיעים בנו, אנחנו הכי חשובים להם וכדי לענות לאחרים על השאלות אנחנו חייבים להרגיש ולחשוב כך.

התשובות שיש לדעתי לחזק אצל ילדים ונערים

אין לי הורים אחרים, הם ההורים היחידים שלי. התשובה החד משמעית הזו בטון הנכון האסרטיבי הייחודי לנו אנו מונעים את השאלה הבאה ואת הדיון עם האחר על האימוץ שלנו. כמובן אם ברצון הילד לפתח עם החבר את הנושא הוא מוזמן אך אם כואב לו לדבר, תשובה אחת מוחצת כמו: אלה ההורים שלי כמו שהם ההורים שלך סוגרת את הנושא. מקסימום ללמד את הילד לחזור על המשפט הזה כמנטרה. פעם פעמיים ינסו החברים לפתח דיון וילמדו שהנושא מבחינת המאומץ סגור.  

 במהלך השנים בהפיכה לבוגרת, המושגים: מי אני באמת? מאיפה באתי? מה הסיפור שלי? למי אני דומה?

מעביר אותי לחשוב על האלטרנטיבה בחיי. על הזוג שנן לי חיים- או בפי האחרים על הורים אמתיים שלי/ ההורים השניים שלי.

בעיני אחד הדברים החשובים ביותר למאמץ הוא לדעת שהילד שלו חי בעולם של אלטרנטיבות. זה נכון ואפילו מדויק לומר ולחדד שלא כל אלטרנטיבה אפשר לממש, למצוא או להתחבר אליה אבל למאומץ יש אלטרנטיבה. קרובה או רחוקה, ניתנת למימוש או רחוקה מחיבור – היא שם.

לחיות עם אלטרנטיבה זה טוב כי יודעים שמתי שהוא אוכל לדעת את “כל התשובות לשאלות שלי”. זה מורכב כי אין שקט, זו ריצה מטורפת שלא נותנת מנוח. גם אחרי שפותחים את התיק וכאילו יודעים את הכל נותרת הלב הסוגיה האם זה באמת הכל? האם היא ספרה לי את האמת? האם אחרי 18 שנה האמת נשארה אותה אמת או שקצת השתנתה כדי לעשות לי קל יותר? ובמקרה הטוב זה 18 שנה…

החיפוש את תשובות, זו הזכות של כל מאומץ. גם אם נחפש, גם אם נמצא, בבטן ובראש יודע כל מאומץ שיש לו זוג הורים אחד – אתם.

אל תפחדו ללוות בתהליך, אם הילד שלכם מבקש שתהיו תסכימו- גם אם זה מפחיד אתכם תהיו אתו, תרגישו את הזכות הגדולה שיש לכם להיות שם ולחוות אתו את המסע.

אשמח לקרוא את מחשבותיכם על בלוג זה. אגיב כמו תמיד לכל הנכתב.

יונית טרנר 

 

Discussion - תגובה אחת
  1. סגלית לקס

    אוקטובר 19, 2014  at 11:32

    מה זה התרגשתי……….
    כל הורה רוצה לסוכך ולהגן על ילדו מפגיעות אפשריות, כמו אמא אווזה. הורה ביולוגי והורה מאמץ
    בפרט. לשמור עליהם שלא יפגעו בהם,
    .

    להגיב

השאר תגובה


התקבלה תגובה אחת למאמר זה.